חוזרת אחרי שלוש שעות של מאמץ פיזי. של איבוק וקרצוף והזזה וסחיבה. ולא, לא של הבית שלי. ולא, גם לא בתשלום. מרצון טוב ואמונה שלבית כנסת ישורון, בית הכנסת המרכזי של גדרה, מגיע יותר. להיות נקי יותר, מאיר יותר, מסביר פנים יותר. ההדר של בית הכנסת לא יכול להיות מטושטש עוד בשכבת אבק מצטברת, בסוכריות-טופי-בר-מצוה שהושלכו מעזרת הנשים ונתקעו באי שם או בסידורים ישנים שנשכחו בתאי מתפללים שכבר אינם כאן. ההחלטה להקדיש את בוקר יום הבחירות, יום השבתון, התקבלה בקרב קבוצת אנשים שהחליטה לקחת את העניין לידיים ולעשות מעשה. חמישה אנשים, שהזמינו את כלל המתפללים להגיע לזמן של השקעה בבית הכנסת שלהם. שיתפנו בהחלטה, הודענו על המועד ובקשנו לאשר הגעה.
ערב לפני, בהתכתבות שלקראת הבנו שאין לנו שותפים. כלומר, ייתכן שישנם שותפים בלב, אבל לא ברמה של לבוא מחר בפועל. לא אמרתי זאת בקול, אבל רוחי נפלה בקרבי, ומחשבות של ביקורת החלו למלא את ראשי. מה, לאף אחד לא אכפת? זה בית כנסת של עוד כמאה וחמישים אנשים. לא סתם, אנשים שמצב הניקיון בבית הכנסת מפריע להם, אני יודעת. והם כולם בשבתון היום, יום הבחירות, זה רק עניין של רצון. ברור שלחלק מהאנשים זה לא הסתדר טכנית. הגיוני, מקבלת. אבל כל השאר, כך בעבע בתוכי, פשוט לא מעלים בדעתם לבוא ולעבוד קשה. אנרגיה שלילית של כעס החלה מתפשטת לכל גופי. לפעמים המרחק בין לבוא ולהתלונן ואפילו להציע לאחרים עצות טובות ורעיונות מצוינים לבין לקיחת אחריות ולבוא לעשות - הוא כל כך גדול, שכנראה עוד לא הומצא גשר עבורו.
תכל'ס, הרגשתי פראיירית. למה שאני אנקה עבור כולם? מה שכולם יכולים לעשות יחד בשלוש שעות, לחמישה אנשים ייקח ימים. כמעט כתבתי להם 'בואו נרד מזה'. יצאה לי הרוח מהמפרשים. הרי עד לפני רגע דמיינתי בוקר כזה של המולת אנשים, מרץ והתלהבות באוויר, תקתוק עבודה ובית כנסת שהופך מבריק בן רגעים. והנה, מתקבלת תמונה במוחי של כמה פראיירים תורנים שינקו מה שינקו ואולי יורגש אולי לא, ויעבדו נורא קשה ובאסה.
לא רציתי לייצר אווירת נכאים בצוות. שמחתי שאני שותפה לאנשים עם ראבק שהולכים עד הסוף למען מטרה. החלטתי שאני זורמת ומגיעה מחר. אבל מה, לא הסכמתי להיות פראיירית, אותי לא ידפקו. אין מצב כזה, לא יקרה. אחת מן השתיים. או שאני לא מגיעה - וזאת לא באמת אפשרות מבחינתי לפרוש עכשיו, או שאני באה מלאת מוטיבציה פנימית אמתית.
בחרתי לספר לעצמי את הסיפור אחרת, את הסיפור האמתי. זה שלא אומרים בקול כי העולם שלנו ציני לגביו. זה שאם אהיה מחוברת אליו החיים שלי יהיו רמה אחת מעל כל ההתנהגויות המוחצנות שאנחנו מורגלים להן. הסיפור הטהור והנקי, שאסור לו שיתלכלך לי בזלזול חיצוני, בחשבונות או בבלבולי אגו. הסיפור על הרצון להשפיע טוב, פשוט ככה. ללכת אחר מה שאני מאמינה בו, נקי. על תחושת הזכות להיות מאלה שפועלים למען החברה. שהחלום שלי הוא שבית הכנסת יהווה מקום שכניסה בשעריו היא חיבוק, מפגש עם חוט של חסד שעובר בין אנשים ומתגלגל הלאה. שהחיבור לטוב שהוא צופן בו יהיו נחלתם של רבים יותר, גם אם הם באים אך לרגע. ובשביל שכל היופי הזה ייראה, הכרחי לעבור דרך שלב של ארגון, סדר וניקיון. ונכון, זה דורש עבודה פיזית, התכופפויות, השקעת זמן שהוא כסף, אנרגיה נפשית והתעייפות הגוף, אבל אני שמחה להיות חלק מהדבר הגדול הזה שקורה פה, להיות שליחה עבור אחרים. אז מה אם אנחנו רק קומץ קטן של אנשים שמכירים בזה. זה לא מקטין את גודל הזכות, זה אולי דווקא מייחד אותה.
עליתי לכיוון בית הכנסת כשתחושת גודל ממלאת אותי. לקראת עבודה שאין ספק שהיא יכולה להיות נאכס אחד גדול. אבל היא משרתת מטרה שהיא חשובה לי ויקרה לליבי, ולכן אני לגמרי פה. אין דבר כזה פראייר. הכל עניין של בחירה איך לראות את מה שאתה עושה או אחרים עשו לך. וכשאני מסתכלת ככה אני רואה מלא אנשים טובים באמצע הדרך, אנשים טובים מאוד. בואו נפסיק להרוס את זה עם ספקנות צינית, בואו נרשה לעצמנו להיות הנהדרים שאנחנו.