שתינו קבלנו במבחן 60 ומשהו, לא זוכרת כמה בדיוק, רק שהיא קבלה 2 נקודות יותר ממני. התבאסתי, זה לא ציון שאני מרוצה ממנו. במיוחד לא כשמדובר בציון בקורס סמסטריאלי לתואר. התקשרתי אליה מיד, זוכרת איך לא למדנו למבחן הזה.
הגעתי אליה רעננה ומקולחת, שבעה, ערנית. כל מה שצריך כדי להסתער על חומר לימודי. רק מוטיבציה לא הבאתי איתי. כמות החומר המשעמם שנדרשנו ללמוד ייבשה את המוטיבציה לגורמים. כבר במהלך הסמסטר לא יכולנו לסבול את השיעורים הללו. קולו המשמים של המרצה, התיאוריות שלא ראינו כל קשר בינן לבין החיים שלנו, דפים מצולמים עם חומר בכתב ידו, אפילו מצגת צבעונית לרענון לא היתה בקורס הזה.
על המבחן שבפתח שמענו מתלמידים משנים קודמות. הבנו שהמרצה בודק אותו בדקדקנות אובססיבית, נטפל לשמות של חוקרים ולשנים בהן כתבו ממצא זה או אחר.
התיישבנו והתחלנו ללמוד. די מהר עברנו לפטפוטים ושאר ירקות ותופינים, ובשעת לילה מאוחרת כשפניתי לשוב לביתי, ידעתי שממה שלמדתי הערב לא יכול לצאת הרבה.
למחרת קמתי למבחן, דליתי מזכרוני את המיטב וזהו.
והנה הציון המבאס הזה. דבר ראשון התקשרתי אליה, אל חברתי לספסל הלימודים. היא דווקא היתה מרוצה. תקשיבי, בקושי למדנו ועברנו את המבחן, מה יש לך. ואני, אני לא הייתי מרוצה. הקול של אבא שלי הדהד בראשי, אנחנו אחראים על המאמץ, התוצאות בידי שמיים. ידעתי שלא התאמצתי. את החלק שעליו אני אחראית לא נתתי. אם הייתי מתאמצת ומקבלת ציון כזה, הייתי מבינה. מיציתי את יכולותיי, זה מה יש (ולהתמודד עם זה - זה כבר עניין אחר). אבל לקבל תוצאה שהיא שיקוף של חוסר השקעה, זה לא מתאים לי.
משנסת כל בדל כוח וכל חלקיק אי חשק ומבינה שזה להתאמץ או לחדול.
יאללה מועד ב'. תודה אבא.