מוזר לגלות כמה אהבה לעצים ולאבנים יכולה לבעור. מדהים לחוש איך געגוע לחיים שהיו, מתנקז לתריס ושביל.
מאחורי התריס נצבת בחורה תמה שלא פגשה מעולם כאב תהומי וגם לא אטימות אנושית. על השביל מתחיל לפסוע האדם שיפגיש אותה באלה בעוד רגע.
הבחורה, עודנה מאמינה שמשהו עוד ישתבש ויבטל את המהלך, על אף שכל משפחות חברותיה כבר פונו מביתן, וגם כאלה שאינם תושבים כבר הספיקו לרדת מהאוטובוסים שלקחו אותם בחטף מפה לאי שם. הזר בעל הדרגות, עוד רגע ייכנס וידבר ויאמר ויתחבא מאחורי הפקודה שמדינת ישראל הטילה על גבו ,יצווה אותה לעזוב וימיט חורבן על חייה.
הבחורה עומדת נאחזת בשלבי התריס, האורח המר פוסע עוד שתיים.
עוד רגע ייפגשו שניהם בסלון הבית. הוא יאמר בזחיחות, היא תזעק את דם ליבה.
וכל אחד מהם יפנה את גבו לבית ילדותה, וילכו ממנו לבלי שוב.