א.
כל הזמן מתחבטת. חובטת בעצמי, נחבטת אל הקיר. אני רוצה להיות גם וגם וגם. מטרידה מנוחתי ברצון למצוא מקום שבו אני גם עוסקת ברוח, וגם מתפתחת מקצועית. גם בינאישי, גם קצת ניהולי, אולי גוון טיפולי ולהיות טובה לילדי שלי. אני רוצה להיות אדונית לזמן שלי, וגם להרוויח יפה, לעבוד מעט - להכניס הרבה.
ובין חבטה לחבטה, לפתע הבנתי: עוצרת. הכדור נופל, האופוריה מתפזרת.
אין כזה דבר.
כל כך הרבה דברים אינם יכולים להתכנס יחד, כל אחד מהם רוצה את מקומו הראוי לו, וכל אחד ידרוש את הזמן שלו ותשומת הלב שלו. ואני אהיה לפעמים פה ולפעמים שם, וזה יהיה נפלא.
לא גם וגם וגם אלא לעיתים ולעיתים ולעיתים.
ב.
החזרה לעבודה מטרידה אותי. לא שאני אמורה לחזור בזמן הקרוב. החלטנו שלא. שלוקחים את הזמן. שאני משקיעה בטיפוח הילדים, הבית, המשפחה. משקיעה בשלווה שלי, ברוגע.
והנה, זה נוכח בראשי. על אף שזה לא בפתח, זה כבר נושב בפני. מין מלכודת שכזאת. אני הלוכדת ואני הלכודה, ואני זאת שצריכה לשחרר אותי.
אני אוהבת את העבודה, אבל לא מספיק מדוייק לי שם, לא מספיק ממצה. עשרים שעות מהיפות והאיכותיות ביממה – אני הולכת להשקיע בה, בעבודה. היא לא ראויה שאתכבד בה? שבשעות האלה, על הדרך, ארגיש שאני גדלה משמעותית? הרי זה אבסורד לתת מעצמי כל כך הרבה, אם אינני מרגישה נשכרת מכך. ובעצם, מי אומר שזה חייב להיות במקום בו הייתי עד עכשיו? אולי יש עבודות אחרות שיענו על חפץ הלב?
אני רוצה לראות, לבחון מה יש, ואז להחליט. לא רוצה לחזור כי זה המובן מאליו, רוצה לבחור. בחירה שמחזיקה יתרונות וחסרונות. הבחירה תחזיר לי את היכולת לשמוח במושאה. גם אם אחליט לחזור לאותו המקום...
כשגרנו ליד הישיבה בה בעלי למד, מיד אחרי החתונה, חששנו שנשאר לגור שם מכוח האינרציה. כי זה נח, כי זה זורם, כי לא החלטנו משהו אחר. קבלנו החלטה לבחון כל שנה אם אנחנו נשארים מהסיבות הנכונות.
גם עכשיו אני רוצה לבחור בעבודה שנכונה לי. ואם זאת תהיה זאת הקיימת, אבחר בה. מחדש.