זה קרה דווקא בבוקרו של יום חופשי. בעלי ואני קבענו לשבת לארוחת בוקר ביתית מפנקת. אני מתענגת על סלט חסה עם אגוזים ובטטות, הוא על ביצת עין. אוכלים, שותים ואז הוא שאל: 'נו, מה העניינים?' במין חגיגיות של הזמנה לשיחה. נו, מה העניינים? שאלה נהדרת, לאן הולכים איתה? מאוד רציתי לשתף פעולה עם הניסיון המרשים לייצר כאן שיחה משמעותית, אז כדי למנף את השאלה לשיחה שיש בה ממש, החלטתי בהרף מחשבה להיות קשובה רגע לעצמי באמת ולענות מבפנים. ואז קלטתי, שאני לחוצה. 'אני לחוצה' עניתי לו, לאישי. 'לחוצה?' הוא היה נראה מאוכזב, 'למה, מה יש לך על הראש? הנה, בשביל זה סדרנו לנו בוקר כזה של שקט ויחד?' כאילו שלחץ בא בהזמנה, ופשוט הבאתי אותו הבוקר איתי לשולחן בלי להודיע מראש, כדי להרוס לנו. 'ככה. לחוצה. לא יודעת ממה, אל תוסיף לי את האכזבה שלך מזה'. האמת שהפתעתי גם את עצמי, להיות לחוצה בלי שיש לי ממה? תחביב נחמד זה, להילחץ בשעות הפנאי.
השיחה התפתחה למקום מרתק, הצליח לו (תנסו את 'נו, מה העניינים' בבית). התחלנו לבודד את כל הגורמים שיכולים להלחיץ. מצאנו שכל ענייני העבודה יכולים לחכות למחר, שהילדים במסגרות אחרי שכולם יצאו בטוב בבוקר. המצב בחשבון הבנק לא מדאיג כרגע באופן מיוחד, אין לי החלטה הרת גורל להחליט, מצב הרי הכביסות גבוה מתמיד אבל לא נראה לי שזאת הנקודה. ובכל זאת אי שקט פנימי מלווה יושב לי דרך קבע על העורף.
וכשלא מצאנו את הסיבה. התחלנו לחפש שוב, אולי לא הייתי כנה עם עצמי מספיק? הרי ענייני העבודה אמנם יכולים לחכות למחר, אבל בכל זאת אני מתרגשת מפגישת ההדרכה הצפויה, שבה אני הולכת לשתף בהתערבויות שעשיתי בחדר הטיפולים. והדוח שצריך להכין לא מוכן ממש לגמרי, ואמנם שריינתי לי זמן מספק כדי לסיימו, אבל אף פעם אין לדעת. והילדים, יש מצב שיתקשרו מהגן שהקטנה פספסה שוב ורוצה שנבוא לקחת כמו שקרה שבוע שעבר. ומה הקטע לשמוח מהמצב בבנק אם בכלל כרטיס האשראי שלי עוד לא ירד ממנו? ולאט לאט אני קולטת שאמנם פיניתי לעצמי את הזמן היום, אבל את המרחב בנפש לא. אני עסוקה בדברים שאינם על סדר היום שלי בכלל, נותנת להם להפעיל אותי ולהפסיד את היום הנפלא שכבר ממש כאן.
באסה כפולה. גם לחץ, גם להאשים את עצמי שאני הופכת בוקר כיף לבוקר נאכס. תכפילו גם בכפולה של בעלי.
החלטנו לתת לזה מקום רגע, כדי להשתחרר. התחלתי בנשימות עמוקות. עצימת עיניים, שאיפה איטית, נשיפה איטית. ושוב. אחר כך הסברתי לעצמי באופן מושכל כמה זה מיותר, וטיפשי וחבל. אבל הוא לא שחרר, הלחץ. זה לא גרם לו ללכת, הוא החליט דווקא להישאר עוד קצת. וכבר התחלתי להבין שזוהי מנת חלקי, לנהל את חיי כשמר לחץ הפרטי שלי יושב לי על האוזן. ובמקום לנסות להילחם בו כל הזמן ולהשחית לשווא את האנרגיות שלי, עדיף לי להשקיע את המאמץ בללמוד לתת לו מקום, להציע לו איזה מחצלת שם בראש האפרכסת. הרי כבר איינשטיין אמר מן משפט כזה שכשמנסים שוב ושוב את אותו ניסוי, אין מה לצפות להגיע לתוצאות מפתיעות. אז אנסה לא להיאבק בו, אלא לאפשר לו להיות. אז אני לחוצה. ואין לי ממה. אז מה. ככה זה, אני יודעת לתפקד גם ככה. אולי אם אפסיק להילחם בו כל הזמן הוא יתחיל להגיב אלי אחרת?
ואחרי שקצת נחה דעתי עם התובנה החדשה, הבריק בי הרעיון לתפוס אותו לשיחת 'נו, מה העניינים?'. לא את האיש. את מיסטר לחץ. לדבר איתו, כמו שמלמדים בכל הסדנאות הניו-אייג'יות האלה.
אז שאלתי אותו מה הוא רוצה ממני. והוא ענה שאצלי יש הרבה מזון. תנאי גידול נוחים. חמים כזה. הוא אוהב לשבת אצלי. משלא הבנתי מה הכוונה הוא אמר לי שאצלי נעים כי 'את כל הזמן רוצה להצליח', אז ש לו המון חומר גלם להזין בו את עצמו. ברור, כל אחד רוצה להצליח, לא? 'נכון' הוא ענה לי, 'אבל את – את גם לא מרשה לעצמך להיכשל!' וואלה, מה אתר אומר, תגלית של ממש. כאילו אני היחידה בסביבה ששואפת להצליח ולא רוצה להיכשל. רגע של שתיקה. תגיד לי, התבשלה במוחי שאלת מחץ, אצל מי אתה לא אוהב להתארח, אצל מי אין לך מזון לכלכל בו את עצמך? מבסוטית עד הגג מהשאלה המבריקה של עצמי. בוא נראה מה מרחיק אותו, את לחץ. והוא ענה לי, תוך כדי שהוא לועס בתאבון: 'האמת, אין הרבה כאלה. כמה משעממים וזהו. וגם אליהם אני קופץ מדי פעם לביקורים, שלא תטעי לחשוב. אבל לא כיף שם כמו פה. זה זן אחר, את מבינה? אלה אנשים שמשחררים. עושים את כל המאמץ שהם יכולים, משקיעים והכל, כן? כמוך. אבל בסוף, לא כמוך, הם אומרים לעצמם: אני עשיתי הכול על הצד הטוב ביותר. מה שלא עשיתי, כנראה שלא יכולתי או לא ראיתי לנכון או לא התאפשר לי. עכשיו בוא ניתן לעניינים לקרות. הרי במה שמעבר ליכולות שלי אני לא יכול לטפל. ומה שיידרש ותהיה לי אפשרות לתת מענה, אעשה זאת על הצד הטוב ביותר. הם לא אוכלים ת'ראש עם תסריטי מה יקרה אם. הם באים ברגוע'.
נותרתי מהורהרת והאמת, גם קצת הלומה. אבל גם הרגשתי בליבי אדוונת קטנטונת של רגיעה. יש דרך לשחרר את לחץ, יש מוצא. ועל אף שאחרי השיחה הזאת לחץ כבר הפך לידידי, העדפתי בלעדיו. זה לא גורל, האירוח האינטנסיבי הזה על האוזן. אפשר אחרת.
שלא להפתעתי, מר לחץ לא הראה סימני לחץ. חזר ללעוס. בצדק. עד שאני אגמור להרהר, הוא יספיק לסעוד אצלי עוד איזה יום-יומיים.