מתקדמת לכיוון היציאה מתל אביב, אוטוטו על אילון דרום. ממהרת הביתה, לחבורת ילדיי. לשמע צעקות של בני נוער מפגינים פותחת את החלון ושומעת קריאות מאורגנות, במקצב מחאתי, מובלות ע"י נערה עדויית מגפון: "ילדים אינם הפקר", "החמרת ענישה". חושבת לי, יפה לנוער הזה על האכפתיות, על השותפות, על היציאה לשטח. מרשים. הם מתחילים לרדת לכביש, אל בין המכוניות. כאן כבר נראה לי לא אחראי, אבל מילא. כשיתחלף לירוק הם ודאי יעלו בזריזות למדרכה, ואנחנו הנהגים נמשיך בזהירות בדרך המובילה הלאה.
משהתחלף הרמזור לירוק, אך לא התחלף כיוון צעדי המפגינים, הפכתי מוטרדת. האופנה חדשה היא זאת? כל מחאה מלווה בחסימת כבישים? בבחינת לא חסמת לא מחית. אני רואה ניידת משטרה, מצפה ממנה לישועה, אך לשווא. החסימה מתוזמנת היטב. וכשהירוק מתחלף באדום והאדום שוב לירוק ושוב לאדום ולירוק ותזוזה אין, אני כבר נהיית עצבנית. "שומרים על ילדינו" הם צועקים שם בחוץ. גם בתוכי כבר מתגבשת צעקה. בא לי לפתוח את החלון ולצעוק מלוא גרון: יש לי בבית תינוק יונק! הוא מחכה לי!! לדאוג לילדים חפצכם? אז אפשרו לי לנסוע! ובכלל, חסימת כביש היא גם סוג של אלימות. היא פוגעת בנוסעי הדרכים, הרי אם אנחנו על הכביש כנראה שכל אחד צריך להגיע לאן שהוא מכל סיבה שהיא. האלימות היא רעה שיש לטפל בה, אך לא באמצעות שימוש בה עצמה כלפי חפים מפשע אחרים.
העצבים מפעפעים בי פנימה, אך איני מרימה את קולי. איני פותחת את החלון, לא מאפשרת לזעמי לצאת לאוויר העולם. בולעת הכול פנימה, לא מעזה להסב אלי תשומת לב רמה, להיות במוקד התרחשות קולנית. אני לא אדם של מלחמות. גם כשבפנים אני הכי רוצה לומר את דברי, כלפי חוץ אני שומרת על קור רוח. וכי מה תועיל צעקה שלי במרחב הסואן הזה? והנה, דופקת על חלוני חיילת נחמדה. "אני מגלי צה"ל. אפשר להקליט אותך אומרת מה את חושבת על המחאה?" ממש מגישים לי את כפית הכסף לפה, רק תדברי. אך לא, אני לא מעוניינת. ממשיכה לחכות לבוא הירוק שבו כבר אוכל לנסוע. יש לי זמן, ואני חושבת על כך שאני שותקת. כמה זה מאפיין אותי.
פעם הבוס שלי הרשה לעצמו לשאול אותי למה אני מסתובבת עם בקבוק מים בעבודה. "הבנות שלי, כשהן מתחילות להסתובב עם בקבוק – אני יודע שהן בהריון". יש מצב שהוא בודק אם אני בהריון? שתקתי, חייכתי ובפנים רתחתי. מה זה עניינו? זה החיים שלי, וזה בהחלט לא רלוונטי כרגע לתפקוד המקצועי שלי אם אני בהריון או לא. אגב, לא הייתי בהריון, הסיבה היתה כאבי ראש משוגעים שניסיתי למגר באמצעות שתיה מרובה. באותו רגע חשבתי לעצמי שזה הסגנון שלו, אין טעם להגיב, מה זה ייתן? ועל אף שידעתי שזה לא נכון, ושאם אענה אולי יתחיל להבין שהסגנון הזה שלו הוא פחות הסגנון שלי. אבל לא היה לי נעים. הוא בטח יצחק על זה.
גם כשהחליטו לדחות את בקשתי להעלאה בשכר ונעניתי בשלילה כי יש הסכם קיבוצי, ודרגות וותק ותעריפים, ואין אצלנו הסכמים אישיים. ולא מצאו איזה סעיף שאפשר לפרגן דרכו כמו למשל הוצאות רכב. גם אז כעסתי עד דמעות, אך שתקתי ולא הרמתי קול זעקה. וכעסתי, כמה כעסתי.
יש לי פחד להביע את הכעס שלי. חוץ מאשר בבית. שם אני יודעת שיש עם מי לדבר והכעס שלי הוא חשוב, ויקבל את המקום הראוי לו. לא ייבהלו מהאופן, ינסו להאזין לתוכן. כמובן שגם על הילדים שלי אני כועסת לעיתים מזומנות. והם, כשאני כועסת, לוקחים צעד אחורה, נבהלים ממני, מרגישים אי נעימות. ואז אני מוצאת את עצמי מסבירה להם שהתפרצתי והיה עדיף לומר מה מפריע ושאין טעם בכעס. והם רק שמחים שעכשיו אני רגועה ואפשר להיות יחד בכיף. אז מה שקורה בבית הוא לא מדד. מה שקורה בחוץ הוא העניין.
אני חושבת שיותר משאני חוששת לכעוס, אני מפחדת שיכעסו עלי. יותר מדויק לומר - מפחדת מצעקות. כי כשמשהו צועק עלי אני מיד מרגישה קטנה, אשמה. הוא החזק, אני החלשה. מול אגרסיביות אני נאלמת, לא יודעת להתמודד עם הדבר הזה, זאת שפה שאין לי בה יד, אני מרגישה זרה בה ונטולת כח.
אני משתמשת בדרך אחרת להביע כעס. אני טובה בלדבר על הדברים. בכנות, בפתיחות. מוכנה לשמוע ולהשמיע את הדברים הכי קשים ורגישים ולתת מקום גם לדברים לא נעימים. רק אל תצעקו עלי.